לעבור את הגלים הנשברים
כשיצאתי לעיר מהקיבוץ, לאחר שסיימתי את לימודי העיצוב,
התחלתי את דרכי המקצועית בג׳ונגל הגדול של תל אביב.
הייתי בחורה בת 30 מפוחדת מהצל של עצמה.
הייתי יושבת בסטודיואים של משרדי הפרסום הגדולים ומשותקת מפחד.
הייתי כל כך לא בטוחה בעצמי.
שנים יותר מאוחר, כשחיידק העסק העצמאי נעור בי
הייתי נפגשת בכל פעם מחדש עם הפחדים וחוסר הבטחון,
שהיו אצלי בפנים מקום מאד מוכר מאז נערותי.
הייתי מחליטה לפתוח עסק, מתלהבת, לומדת, עושה
ובאיזשהו שלב השדים הפנימיים היו משתלטים עלי
מערפלים את ראשי ומחשבותי
והייתי מחפשת מקום להיות בו שכירה ושמה את העסק בצד.
כמו הגלים הנשברים בקרבת החוף.
כשהייתי ילדה והיינו הולכים לים
המטרה היתה לעבור את הקו של הגלים הנשברים
כי עד אליו הרגשתי שאני במאבק מול הגלים השוצפים
אבל אחרי שעברתי אותו יכולתי לשחות בנחת
לעלות ולרדת עם כל גל שמגיע
ופשוט, להיות.
כך גם בעסק.
הייתי מתחילה עסק,
פוגשת את השדים
ולא ממשיכה הלאה. נעצרת.
לא עוברת את קו הגלים הנשברים.
הפעם, לאחר שעברתי את גיל 50
אני מרגישה שעברתי את הקו.
אני כבר בים.
והים הוא ענק ועדיין יש בו ימים שקטים וימים סוערים
לפעמים אני עולה עם הגלים ולפעמים יורדת
אבל העשיה לא נפסקה
ולא רק שלא נפסקה אלה היא הולכת וגדלה.
ואני מגלה שבים הזה יש כל כך הרבה אפשרויות
הרעיונות זורמים
וההתלהבות והרצון ללמוד ממלאים את הוויתי
ללמוד ערוצים חדשים,
ללמוד את עצמי,
ללמוד על הקשר עם הלקוחות
לחוות את הקשרים הנבנים עם הקולגות
אני מרגישה שאותה רוני
שהסתתרה ופחדה מהעולם
הולכת ויוצאת אליו עם מה שהיא
וזה כל כך כיף...
ושלא תחשבו,
חוסר הבטחון והפחד לא נעלמו,
הם צצים ועולים מידי יום
אבל משהו ביחס שלי אליהם השתנה
אני כבר לא נבהלת מהם
אני כבר לא מנסה לסלק אותם
אני מקשיבה להם, נותנת להם מקום
ואם צריך... חוקרת אותם.
ביירון קייטי אומרת את זה כך:
״השלווה היא מצבנו הטבעי. רק כשאנחנו מאמינים במחשבה לא נכונה, אנחנו יוצאים מהשלווה ומרגישים רגשות כמו עצב וכעס. כשהתודעה לא נמשכת אחרי אמונות, היא נותרת שלווה בתוך עצמה, והיא זמינה לכל מה שמגיע״.
